מה אם שלב הגולם חשוב לא פחות מהפרפר? על יצירה, מנוחה והקשבה לגוף
אתמול עפתי.
אחד מאותם ימים שבהם הכול מתחבר. רעיונות זורמים, אנשים מגיעים, שיחות מרגשות, השראה, חיבורים חדשים. זה הרגיש כמו יום של פרפר – כזה שמרחף מפרח לפרח, מגלה עוד ועוד אפשרויות.
והיום?
היום התעוררתי אחרת.
יש לי רשימת משימות ארוכה על המחשב. מאמרים לכתוב, תכנים להכין, סרטונים לערוך, דפי נחיתה לבנות. הראש כבר התחיל לרוץ קדימה.
אבל הגוף…
הגוף רצה משהו אחר.
אז במקום לפתוח את המחשב, הלכתי לים. פגשתי חבר שלא ראיתי הרבה זמן. ישבנו, דיברנו, הסתכלנו על הים, נתתי לעצמי פשוט להיות.
דיברנו על שלב הגולם. ופתאום חשבתי על הפרפר.
חלק אוהבים להיות הפרפר.
אנחנו אוהבים את התמונות היפות, את ההצלחות, את ההתרגשות, את התנועה קדימה.
אבל כמה זמן באמת חי הפרפר?
וכמה זמן הוא היה גולם לפני כן?
האמת היא שהשלב הארוך והמשמעותי ביותר בתהליך הוא דווקא שלב הגולם.
שם אין מחיאות כפיים.
אין פוסטים נוצצים.
אין הישגים שאפשר להראות לעולם.
יש שקט.
יש התכנסות.
יש בנייה.
יש חומרי גלם.
ופתאום שמתי לב למשחק המילים היפה בעברית.
גולם.
גלם.
חומרי הגלם שמהם נולד הפרפר.
כמה פעמים אנחנו שופטות את עצמנו דווקא בשלב הזה?
כמה פעמים אנחנו אומרות לעצמנו:
"אני לא עושה מספיק."
"אני לא מספיקה."
"אני לא בתנועה."
ומה אם דווקא עכשיו מתרחש השינוי הגדול ביותר?
בשנים שבהן אני מלמדת אקסס בארס, מעבירה קורס אקסס בארס, מנחה תהליכי גוף ומעניקה טיפול אקסס בארס, אני רואה שוב ושוב עד כמה הגוף יודע לזהות מתי הגיע הזמן לעצור.
לא מתוך ויתור. אלא מתוך חוכמה.
לפעמים אחרי טיפול אקסס בארס אנשים אומרים לי:
"לא עשיתי כלום אחר הצהריים."
ואני מחייכת.
אולי הגוף דווקא עשה הכול.
אולי הוא היה עסוק בלארגן מחדש את כל מה שקרה.
גם אחרי טיפול פייסליפטינג או תהליכי גוף, הרבה אנשים מתארים תחושה של האטה, של רוגע, של צורך פשוט להיות.
ואנחנו?
אנחנו ממהרים לפרש את זה כ"חוסר עשייה".
אבל אולי זו עשייה מסוג אחר.
גם היום קיבלתי עוד שיעור קטן.
רציתי להעלות פוסט עם התמונות המקסימות מאתמול.
בדיוק כשהתיישבתי לכתוב – גם הטלפון וגם המחשב נגמרו מסוללה.
צחקתי.
אולי זה סימן.
הלכתי לאכול.
חזרתי עם אנרגיה אחרת לגמרי.
גם קודם לכן, באמצע שיחה, ראיתי את האור המושלם של השקיעה. עצרתי הכול כדי לצלם.
לא חזרתי לאותה שיחה.
פעם הייתי שופטת את עצמי על זה.
היום אני שואלת:
מה אם הרגע הזה היה בדיוק מה שהיה צריך לקרות?
מה אם החיים מדברים איתנו כל הזמן?
ומה אם לפעמים הם מדברים דרך הגוף?
היום בערב אני מתרגמת את השיעור השלישי של "לדבר עם החיות".
ממש לפני כן קיבלתי הודעה ממישהי שאמרה כמה נעים לה להקשיב לקול שלי בהקלטות.
חייכתי.
גם זה הגיע אחרי רגע של גולם.
אחרי רגע שבו הרשיתי לעצמי לעצור.
אולי זה כל הסיפור.
לא לבחור בין גולם לפרפר.
אלא להסכים להיות כל אחד מהם בזמן שלו. גם וגם.
כי בלי הגולם אין פרפר.
ובלי חומרי הגלם אין יצירה.
אז אני רוצה להשאיר אתכם עם כמה שאלות:
כמה אתם מאפשרים לעצמכם להיות גולם?
כמה אתם נהנים להיות פרפר? ועץ? טוב זה פתאום עלה לי מהשיחה עם החבר אבל זה כבר לפוסט אחר.
ועל איזה שלב אתם שופטים את עצמכם יותר?
ואם הגוף שלכם היה יכול לבחור עבורכם עכשיו – מה הוא היה מבקש?
אולי הוא היה מבקש עוד רגע אחד של נשימה.
אולי הליכה לים.
אולי שיחה עם חבר.
אולי טיפול אקסס בארס, תהליכי גוף או אפילו הרשמה לקורס אקסס בארס (מוזמנים)
כדי לגלות עד כמה הגוף יודע להוביל אותנו כשאנחנו באמת מקשיבים לו.
כי לפעמים דווקא כשנדמה לנו שאנחנו עומדים במקום…
אנחנו נמצאים בדיוק באמצע תהליך של התגלמות. התגלמות בגוף, אז מה הגוף שלכם מבקש עכשיו?
